|
זה הזמן - זאופיור זמן.
זמן הנשמה שלנו.
כולנו יודעים שכשאנחנו ביחד.. נעים מתוך תמצית נישמתינו הטהורה, עוצמתינו מניעה אוקיינוס. כולנו יודעים. נקודה.
זה הזמן. זאופיור זמן.
זמן הנשמה שלנו.
זמן הטבע הטהור.
זמן התמצית הטהורה שבנו.
אנחנו אחד בתוך הטבע הגדול. זו אמת .
אנחנו – הטבע, חלק מנצח התנועות שלו.
אחד בתוכינו – חלק מסך כל התנועות. על הפשוט.
זו קריאה עבורינו לקבל את זה.
התנועה מתחילה בקבלה של האמת הזו. שלב ההתרחבות הבא באבולוציה הטיבעית שלנו מתחיל בעובדה הזו.
בכניעה לעובדה הזו. בהתדבקות לעובדה הזו. בהתמסרות לעובדה הזו.
כל טכנלוגיה המתיימרת לקצר דרך בכדי להגיע לזה, הינה בבחינת תעתוע.
את שומעת .. אתה שומע ..
עכשיו – זה הזמן.
הנשמה שלך קשובה אלי.
קשובה לנשמה השלמה הקולקטיבית.
נשמת היקום קשובה לנשמה אחת.
זה הזמן. זאופיור זמן.
אנחנו – אחד.
חיים את תמצית נישמת היקום שבנו.
אנחנו נכנעים לאמיתה זו, מקבלים אותה, חיים אותה, נושמים אותה, הופכים להיות האמת הזו – חוזרים להיות האמת הזו ורק את זה מתרגלים.
זה עיקר התירגול.
עד היום ניסינו אין ספור גישות רוחניות, טיפוליות, הוליסטיות, דתיות, אתאיסטיות. ושום גישה לא הביאה אותנו לשום מקום.
לאן ניסינו להגיע?
הזאופיור נמצאת כאן. עכשיו. כל הזמן. בתוכינו, בנו ודרכינו.
זה הזמן להיזכר בה, לחיות אותה, לנשום אותה ולהעביר אותה הלאה.
זה התירגול – תרגול של היזכרות והעברה.
תירגול שהופך להרגל.
הרגל שהופך לדרך חיים.
דרך שהופכת לידיעת הדרך ללא דרך, שמגלה עצמה בכל רגע מחדש.
ותמיד מוסיפה וניגלית בנו בזרם החוכמה והתבונה הקוסמית, שזורמת דרכינו.
אנו נחשפים לגמרי לידיעה השלמה – בהשתנות הקבועה,
שהיא הדבר היחיד הקבוע.
ההשתנות ללא כיוון.
ההשתנות ללא מטרה.
ההשתנות הקוסמית הטיבעית.
ההשתנות הניצחית.
התגלות תמצית הנשמה הטהורה מתרחשת בתוך ההשתנות הטבעית.
בדיוק כמו תנועת העונות ומה שבין העונות, ברצף תנועת ההזנה הגדולה. התכלות - התחדשות – גילוי – התגלות. על הפשוט.
אבולוציה – רבולוציה – טרנספורמציה – מוטציה.
ומתוך כך עולה וניגלה טיבעינו האמיתי.
זו הזהות האמיתית היחידה שלנו, רחבה ומדוייקת מכל זהות, שאספנו במשך השנים.
וברגע הגילוי - ההתגלות מתקיימת מעצמה.
ומיותר המאמץ.
ברגע הגילוי, התגלות מתקיימת מעצמה.
ברגע שאנחנו זוכרים, שאנחנו אחד, כל כוליותינו נחשפת אחדת.
ניגלה האני האוטנטי ונהייה חלק מאנחנו.
אנרגיית האחדות מגלה את מהותה בתוכינו ודרכינו,
ואנו מתרגלים לחיות בהווייה הזו מחדש.
מאז ותמיד ידענו שהאישיות שלנו היא זמנית.
מאז ותמיד ידענו שמתחת לאישיות השאולה שלנו חייה וזורמת התמצית הטהורה. ומעל האישיות חייה וזורמת התמצית הטהורה. ובלב האישיות חייה וזורמת התמצית הטהורה.
אנו אנושיים, שמתרגלים למשהו גם וידוע לנו שהוא אשליה.
לפעמים, קשה לנו להתנתק ממנה וניראה שאנחנו נפרדים.
קל מאוד להאמין לזה, על אף כל התיסכולים, הדיעות והאמונות שזה מייצר בחיינו.
כשמגיע זמן האמת, הכל נחשף כתעתועי דמיונות.
"לוקח זמן", עד שאנחנו מוכנים להודות ולקבל,
שבעצם אנחנו התמכרנו להרעלת עצמינו.
להתעללות בעצמינו דרך התעללות באחרים.
"לוקח זמן " להודות בזה ולפרק את כל מערך הסוד, ההסתרה וההכחשה.
"לוקח זמן" לקבל אחריות על העצירה של זה ועל חזרה אל המקור.
כל החיים אימנו אותנו להזדהות עם התעתוע הזה.
וכשהתעתוע מתפוגג נשארת ההזדהות.
יכולת ההזדהות שלנו. יכולת ההבנה, ההכלה והאמפטיה.
את כל עוצמת היכולת הזו על כל שימת לב התודעה שלנו,
אנחנו מעבירים אל האמיתה – שזה זמן תמצית הנשמה שלנו. זאופיור.
אנחנו מזדהים עם זאופיור, עם ההתפתחות וההתגלות שלה
ועם הגילוים שהיא מביאה בחיינו בנו ודרכינו.
כל ההזדהות, ההבנה, ההכלה והאמפטיה עוברות לשם.
אנחנו לא לומדים שום דבר חדש, אלא פשוט מעבירים את כל היכולות שבנו אל המקור. חופשיים מתעתוע ההשתנות של עצמינו.
עצמינו הטהור והאמיתי מוסיף ומיתגלה.
בתוך תנועת ההשתנות הקוסמית הניצחית עצמינו מוסיף ומיתגלה.
מתוך כך, קל להתגלות לעצמינו ולראות עצם היותינו זאופיור.
בתוך התעוררות ההתגלות הטבעית מתעוררת הנשמה, הווית הנשמה והתמצית הטהורה שלה.
כשהתמצית הטהורה מתעוררת – רק אהבה מתעוררת, רק אהבה נמצאת. אהבה טהורה. אהבה נצחית על כל הצורות שלה.
במשך כל שנות חיינו הכנסנו לגוף שלנו אינספור זרזים, כדי לנסות להגיע לחלקיק אחד חלקי מיליארד של העוצמה הזו.
ומרגע שהתנועה הטבעית מתעוררת בנו, מתאחדת איתנו ובולעת אותנו אליה, היא מלמדת אותנו לנוע באותה תנועה הרמונית עם עצמינו ועם כל יצור חיים וקיום בעולם הזה.
היום אנחנו חוזרים לחיות בטיבעיות את העוצמה הטיבעית הזאת.
אנחנו זה זה - הכול. הכול – זה אנחנו.
זה מקרין בנו. זה מקרין דרכינו. וממיס כל אחיזת הרגל נפרדות.
התבוננו בזה..
לפעמים אנחנו נעזרים בשכחה, כדי להשתעשע במשחק הישן של ההלקאה וההונאה העצמית והסביבתית, ומשליכים את האשמה והבושה שלנו על עצמינו ונוספים בסביבתינו – זיכרון השרידים של המנגנון הישן.
אך נעלם הכוח שהיה לזה פעם.
מה גם, שלנו עצמינו כבר לא נותר הכח לשחק בצעצועים האלה.
העיניים שבנו – עיניי הזאופיור – עיניי הנשמה הטהורה שבנו,
רואות את זה, מחייכות, מבינות וקוראות לזה להתמוסס חזרה אל החלל הגדול. ומתעצם בנו הכח להמשיך ולהזדהות רק עם התמצית הטהורה.
זאופיור מעאירה בנו את האקסטזה האמיתית.
האקסטזה הנעלה ביותר. האקסטזה האטומית.
אנו מכירים אקסטזה כזאת ברגע המוות. המוות המוחלט.
רגע ההתרחבות אל מעבר לגוף לגמרי.
רגע השחרור מאחיזת הגוף ומהאוחז באחיזת הגוף.
רגע אקסטזת הזאופיור שבמוות המוחלט
המתרחשת ומתקיימת בנו בין נשימה לנשימה
ברגע הנוכח הניצחי בלב החיים עצמם.
זו הזמנה לכולנו.
זה הזמן. זאופיור זמן.
|
